mineged_image_white.png
mineged_logo_white.png
בת ירושלים הקטנה

בת ירושלים הקטנה

מרים הָרי
מצרפתית: שירן בק

שנת הדפסה: תשפ"ב 2022

190 עמ'

מחיר: 94 ש"ח

ציונה, היא המחברת עצמה, גדֵלה בירושלים בשלהי המאה ה־19, בין אדיקותה של אימהּ, לותרנית גרמנייה, להרפתקנותו של אביה, יהודי אוקראיני מומר, הלא הוא סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. מסעותיו לארץ מואב והאוצרות והסיפורים שהוא מביא עימו מהלכים עליה קסם, עד שהסתבכותו בפרשת זיוף של מגילת ספר דברים שמה קץ לילדותה המאושרת.
ירושלים של ציונה היא בליל משכר של ריחות, צבעים וצלילים, עולם מופלא ומסתורי שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה ושגם הבתים מצטיירים בו כישויות חיות: בית הולדתה שעל הר ציון, החנות של אביה שברחוב הנוצרים וּוילה רשיד (היום בית טיכו), מקום מגוריה האחרון של משפחתה.
תרגומו החדש של שירן בק משמר את בליל השפות שאפיין את ירושלים של שלהי המאה ה־19: גרמנית, ערבית, אנגלית, רוסית, יידיש ועברית. כך עולה מתוכו גם ירושלים של אותם ימים, על כל גווניה וצליליה הייחודים, זרה ומוכרת כאחד.

מרים הָרי (1958-1869), הסופרת הראשונה שקיבלה את פרס פמינה (1904), כתבה ופרסמה בצרפתית רומנים וסיפורי מסעות רבים. ספרה "בת ירושלים הקטנה" (1914) זכה להצלחה גדולה. מהדורה זו של התרגום החדש מוקדשת לה וליצירתה ובסופה אחרית דבר אודותיה מאת ססיל שומבר-גודן, שנכתבה במיוחד לרגל הוצאת התרגום החדש.

מתוך הפרק הראשון:

ציונה נולדה בבית ערבי ישן על הר ציון. אימהּ ציפתה ללידתה תחת גלֵי כילה בחדר קמור כקריפטה ומואר ככלא מחלון גבוה הקרוע בעובי האבנים. אך הקירות האלה, העבים ככותלי מבצר, לא מנעו מהמטופלת לשמוע את תהלוכות הלוויה של מתי הכולרה עוברות בסמטה האחורית ומתחככות בביתה. מאז הבוקר באו זו אחר זו כמעט בלי הפסקה. היא מנתה אותן באצבעותיה ומיינה אותן בזיכרונה לפי דתן. בנקל זיהתה אותן: את המוסלמים לפי צלילי זמרתם החוזרים ונשנים ודומיית צעדיהם, כאילו קולות חסרי גוף נושאים את הנספים; את היוונים לפי תפילתם המאנפפת וענני הקטורת, שלרגע קט הפכו את החדר האפוף חרדה לקפלה רוגעת; היהודים ניכרו בחפזונם חסר הסדר, כמתביישים לחשוף לאור היום אדם שחָשַׁך אורו (בימים כתיקונם היו יהודי ירושלים קוברים את מתיהם בלילה), ולעיתים קרובות כה מיהרו עד כי בעיקול החד של הרחוב התנגשו קצות האלונקה בזווית הבית. אז נבהלה החולה, הצמידה כף אל כף ולחשה:
״אלי, אלי, למה עזבתני?״
לפעמים גם עלו מן הכנסייה האנגליקנית הסמוכה מזמורים פרוטסטנטיים חדגוניים ורעש סוליות מסומרות.
אז נאנחה גברת בֵּנֵדִיקְטוּס אנחה עמוקה; אך נפשה יצאה אל המנגינה המוכרת, וכל מועקתה שככה מתוך ביטחון אוונגלי.
ציונה באה לעולם בין האלונקה המוסלמית השמונה־עשרה לארון היווני הרביעי, בנסיבות אומללות כמעט כנסיבות הולדתו של בן ארצה האלוהי באֵבוּס. המיילדת האירופית היחידה, יהודייה פולנייה מומרת, מתה באותו הבוקר מכולרה; והמינקת, אישה מבית לחם, התפתלה מכאבי בטן בקצהו האחר של הבית. המשרת הערבי ברח, ואביה של ציונה רץ לחפש רופא בירושלים ובסביבותיה.
רופא לא מצא, אך בשערי העיר קידם את פניו כל האביב של יהודה. הביא אותו בזרועותיו. ומשתָלַש את עלי הכותרת תחת מלמלת הכילה, מייד הפסיקה התינוקת את בכייה. היא מעכה בידיה הקטנות את שושני העמקים וחייכה אל כרכומי הנביאים ואל עיריות המלכים.
ואולי משום שנולדה ציונה בין תפילות אשכבה לפרחי פסחא, גדלה והייתה לבעלת נפש רצינית ודמיון קסום.
משנותיה הראשונות נותרו לציונה זיכרונות שיש בהם מן הברבריות ומן הפאר גם יחד. קודם כול היה הבית הערבי הישן: המבוי הסתום החבוי מאחורי בית ההגמון האנגליקני, החצר רחבת הידיים המוקפת חומה שתלויות בה שרשרות וטבעות ברזל, הקמרונות האפלים שעולים מהם צניפות סוסים פרועות וריחות מהבילים של שעורה מעוכלת.
הייתה הדלת שקשתה מחודדת ועליה המַרתוֹק הכבד והערבסקות העשויות מסמרים, הכניסה הדוממת, החצר הפנימית המוארת, באר ששפתה מלוטשת, עץ רימון נטוי, ובפינה כד גבוה ומחודד. ממול שלושה פתחים חשוכים: מטבח ואסמים; משמאל קיר לבן מחורר וגרם מדרגות תלול המוליך אל מקום לא נודע, בין עציצים; מימין שתי מדרגות שיש ורוד, גומחה קשותה, ספסל אבן, עוד שתי מדרגות; והחדר בעל הכיפה ובו מלמלת הכילות והחלון הגבוה והנסתר, שקולות העיר נכנסים דרכו כיורדים מן השמיים.

-
-
-
-