My Items

ציונה, היא המחברת עצמה, גדֵלה בירושלים בשלהי המאה ה־19, בין אדיקותה של אימהּ, לותרנית גרמנייה, להרפתקנותו של אביה, יהודי אוקראיני מומר, הלא הוא סוחר העתיקות מוזס וילהלם שפירא. מסעותיו לארץ מואב והאוצרות והסיפורים שהוא מביא עימו מהלכים עליה קסם, עד שהסתבכותו בפרשת זיוף של מגילת ספר דברים שמה קץ לילדותה המאושרת.
ירושלים של ציונה היא בליל משכר של ריחות, צבעים וצלילים, עולם מופלא ומסתורי שדמיון ומציאות משמשים בו בערבוביה ושגם הבתים מצטיירים בו כישויות חיות: בית הולדתה שעל הר ציון, החנות של אביה שברחוב הנוצרים וּוילה רשיד (היום בית טיכו), מקום מגוריה האחרון של משפחתה.
תרגומו החדש של שירן בק משמר את בליל השפות שאפיין את ירושלים של שלהי המאה ה־19: גרמנית, ערבית, אנגלית, רוסית, יידיש ועברית. כך עולה מתוכו גם ירושלים של אותם ימים, על כל גווניה וצליליה הייחודים, זרה ומוכרת כאחד.

מרים הָרי (1958-1869), הסופרת הראשונה שקיבלה את פרס פמינה (1904), כתבה ופרסמה בצרפתית רומנים וסיפורי מסעות רבים. ספרה "בת ירושלים הקטנה" (1914) זכה להצלחה גדולה. מהדורה זו של התרגום החדש מוקדשת לה וליצירתה ובסופה אחרית דבר אודותיה מאת ססיל שומבר-גודן, שנכתבה במיוחד לרגל הוצאת התרגום החדש.

מתוך הפרק הראשון:

ציונה נולדה בבית ערבי ישן על הר ציון. אימהּ ציפתה ללידתה תחת גלֵי כילה בחדר קמור כקריפטה ומואר ככלא מחלון גבוה הקרוע בעובי האבנים. אך הקירות האלה, העבים ככותלי מבצר, לא מנעו מהמטופלת לשמוע את תהלוכות הלוויה של מתי הכולרה עוברות בסמטה האחורית ומתחככות בביתה. מאז הבוקר באו זו אחר זו כמעט בלי הפסקה. היא מנתה אותן באצבעותיה ומיינה אותן בזיכרונה לפי דתן. בנקל זיהתה אותן: את המוסלמים לפי צלילי זמרתם החוזרים ונשנים ודומיית צעדיהם, כאילו קולות חסרי גוף נושאים את הנספים; את היוונים לפי תפילתם המאנפפת וענני הקטורת, שלרגע קט הפכו את החדר האפוף חרדה לקפלה רוגעת; היהודים ניכרו בחפזונם חסר הסדר, כמתביישים לחשוף לאור היום אדם שחָשַׁך אורו (בימים כתיקונם היו יהודי ירושלים קוברים את מתיהם בלילה), ולעיתים קרובות כה מיהרו עד כי בעיקול החד של הרחוב התנגשו קצות האלונקה בזווית הבית. אז נבהלה החולה, הצמידה כף אל כף ולחשה:
״אלי, אלי, למה עזבתני?״
לפעמים גם עלו מן הכנסייה האנגליקנית הסמוכה מזמורים פרוטסטנטיים חדגוניים ורעש סוליות מסומרות.
אז נאנחה גברת בֵּנֵדִיקְטוּס אנחה עמוקה; אך נפשה יצאה אל המנגינה המוכרת, וכל מועקתה שככה מתוך ביטחון אוונגלי.
ציונה באה לעולם בין האלונקה המוסלמית השמונה־עשרה לארון היווני הרביעי, בנסיבות אומללות כמעט כנסיבות הולדתו של בן ארצה האלוהי באֵבוּס. המיילדת האירופית היחידה, יהודייה פולנייה מומרת, מתה באותו הבוקר מכולרה; והמינקת, אישה מבית לחם, התפתלה מכאבי בטן בקצהו האחר של הבית. המשרת הערבי ברח, ואביה של ציונה רץ לחפש רופא בירושלים ובסביבותיה.
רופא לא מצא, אך בשערי העיר קידם את פניו כל האביב של יהודה. הביא אותו בזרועותיו. ומשתָלַש את עלי הכותרת תחת מלמלת הכילה, מייד הפסיקה התינוקת את בכייה. היא מעכה בידיה הקטנות את שושני העמקים וחייכה אל כרכומי הנביאים ואל עיריות המלכים.
ואולי משום שנולדה ציונה בין תפילות אשכבה לפרחי פסחא, גדלה והייתה לבעלת נפש רצינית ודמיון קסום.
משנותיה הראשונות נותרו לציונה זיכרונות שיש בהם מן הברבריות ומן הפאר גם יחד. קודם כול היה הבית הערבי הישן: המבוי הסתום החבוי מאחורי בית ההגמון האנגליקני, החצר רחבת הידיים המוקפת חומה שתלויות בה שרשרות וטבעות ברזל, הקמרונות האפלים שעולים מהם צניפות סוסים פרועות וריחות מהבילים של שעורה מעוכלת.
הייתה הדלת שקשתה מחודדת ועליה המַרתוֹק הכבד והערבסקות העשויות מסמרים, הכניסה הדוממת, החצר הפנימית המוארת, באר ששפתה מלוטשת, עץ רימון נטוי, ובפינה כד גבוה ומחודד. ממול שלושה פתחים חשוכים: מטבח ואסמים; משמאל קיר לבן מחורר וגרם מדרגות תלול המוליך אל מקום לא נודע, בין עציצים; מימין שתי מדרגות שיש ורוד, גומחה קשותה, ספסל אבן, עוד שתי מדרגות; והחדר בעל הכיפה ובו מלמלת הכילות והחלון הגבוה והנסתר, שקולות העיר נכנסים דרכו כיורדים מן השמיים.

במשך שלושים השנים האחרונות הדפיס אריאל ורדי מאות ספרים. ורדי, יליד טורינו (1929), גרפיקאי ואיש דפוס ירושלמי ותיק שהעמיד תלמידים רבים כראש מגמת הדפוס במכללת 'הדסה', רכש מכונת דפוס־בלט קטנה והקים בית מלאכה אוטרקי שבו הוא מייצר את הספרים מראשיתם ועד סופם: חותך אותיות, יוצק אותן, מסדר אותן, מדפיס, תופר וכורך.
מאות ספרים נערמים בחדר העבודה שלו, ואף ספר אינו זהה למשנהו. רובם ספרים יחידאיים (one of), ואחרים, שהודפסו מאותיות הבלט שיצק, נבדלים זה מזה בחומר הכריכה.
במהלך השנים ספריית הקונגרס בוושינגטון ואספנים מרחבי העולם רכשו מספריו.

היצירה של ורדי פועלת בכיוון ההפוך מן המקובל: עבורו הטכניקה לא נועדה לשרת את הרעיון האמנותי, אלא להיפך. ״השאלה הטכנית״ – כיצד לפתור בעיות שונות בהדפסה ולהגיע לתוצאות הטובות והיפות ביותר – היא שמניעה אותו, וה״אמנות״ היא רק פועל יוצא שלה.
בתחילת הדרך הדפיס פרקים מהתנ״ך: פרק א' של בראשית, ספר יונה, מגילת רות, פרקים מתהלים. עם הזמן הדפיס גם שירים שכתב. רוב הספרים מודפסים באות שחתך בהשראת האות הקורסיבה של דוד, סיתת ויצק. בחלוף השנים, כשלא יכול היה לדייק בסידור האותיות, עבר למכונת כתיבה ולכתב יד, והדפסי עיטורים שהדפיס על כריכות הספרים החלו להשתלט על הנייר. טכניקות דפוס של הדפסות מונופרינט שהוא מְפַתֵּחַ כל העת נקבעות במידה רבה לא ״על ידו״, אלא כתוצאה של חומריות: תמהיל הצבע, הבנזין המדלל ולחץ המכונה.

בגיל 93 אריאל ממשיך להדפיס ולאתגר את שיטות ההדפסה שלו עצמו בפתרונות ובמתיחת גבולות. בשנה האחרונה העלה על הכתב את המחשבות שמלוות אותו בתהליך היצירה. התיאור בספר הקטן והיפה הזה אינו רק תיאור פועלו של איש הדפוס המוכשר והוותיק, אלא גם שער כניסה אל שיח פנימי מפורט שמוביל ליצירה.

כתב העת "המעורר" שרד פחות משנתיים, אבל שמו נצרב בלבבות. סיפורו אינו רק זה של יוסף חיים ברנר, הסופר והעורך של כתב העת, אלא גם סיפור העלילה של מלאכת סַדָּרוּת מאומצת, עימוד, הדפסה, הפצה וטוויית קשרים בין סופרים ומשכילים. ברנר ושותפיו התעקשו על הוצאת כתב עת בשפה העברית, ברגע שבו היה זה מעשה כמעט מופרך וחסר תוחלת. במרוצת השנים נעשה "המעורר" שם נרדף להתעוררות הרוח ולדחף לעשות מעשה כנגד כל הסיכויים.

קובץ זה הוא מחווה להרפתקת הדפוס של "המעורר" ולחלקו של ברנר בצד החומרי של כתב העת, החל מסידור האותיות, עיצוב החוברות, הגהתן והבאתן לדפוס, ועד למסעות ההפצה מהדפוס אל הקוראים. הוא מאיר על סיפור צמיחתו בלונדון, על הגרפיקה ועל הטיפוגרפיה שלו, וכולל הדפסה מחודשת של החוברת הראשונה של כתב העת, שהופיעה בינואר 1906.

המאמרים המופיעים בקובץ:
אל לונדון של ברנר: סיפור "המעורר", הדפוס של נרודיצקי / חיים באר.
הטיפוגרפיה של "המעורר" / שני אבני.
על הדחף לקשט / ננה אריאל.
מהדפוס אל הקוראים: שמעון ביכובסקי סוכן "המעורר" / חגית מטרס.

זוכה פרס פוליצר לשנת 1992

מאוס הוא סיפורם של ולאדק ספיגלמן, ניצול יהודי מאירופה של היטלר, ושל בנו, מאייר המבקש להתמודד עם אביו, עם סיפורו המבעית של אביו ועם ההיסטוריה עצמו. צורתו ואיוריו של מאוס (הנאצים כחתולים, היהודים כעכברים), מצליחים לחלוטין לנער מעלינו כל תחושה של קרבה לאירועים המתוארים, בעודו ניגש אל הדבר שאין להעלותו על דל שפתיים, באמצעות המוכר והקרוב.

הלוך ושוב בין פולין לרגו פארק, ניו-יורק, מאוס מגולל שני סיפורים רבי-כוח: הראשון הוא תיאורו של ספיגלמן האב את אירופה של היטלר ואת סיפור ההישרדות שלו ושל אישתו, סיפור אימתני הרצוף באין-ספור חיכוכים עם המוות, הימלטויות בלתי-סבירות ואימתם של המאסר ושל הבגידה. הסיפור השני הוא סיפורו של המחבר בדבר מערכת היחסים הבלתי-נסבלת שלו עם אביו המזדקן, בעודם מנסים לנהל חיים נורמאליים בצל ויכוחים על זוטות וביקורים חולפים, לנגד ההיסטוריה שברקע, הגדולה מכדי לפייסה.

על כל רבדיו, זהו סיפור-הניצול האולטימטיבי – וכן סיפורם של הילדים, שבדרך כלשהי ניצלו מידיהם של הניצולים עצמם.

החלק הראשון של מאוס לוקח את הוריו של ספיגלמן לשערי אושוויץ ואותו עצמו לגבול הייאוש. הניחו בצד את כל תפישותיכם הקודמות: החתולים והעכברים שבמאוס אינם טום וג'רי, אלא משהו שונה למדי. זוהי סוגה ספרותית חדשה.
ארט ספיגלמן הוא מייסד ועורך-שותף בכתב העת האוונגרדי ועטור השבחים RAW, העוסק בקומיקס וברישום. עבודותיו ראו אור בניו יורק טיימס, בפלייבוי, בווילג' ווייס ובעיתונים רבים אחרים. איוריו הוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם.

זוכה פרס פוליצר לשנת 1992

מאוס הוא סיפורם של ולאדק ספיגלמן, ניצול יהודי מאירופה של היטלר, ושל בנו, מאייר המבקש להתמודד עם אביו, עם סיפורו המבעית של אביו ועם ההיסטוריה עצמו. צורתו ואיוריו של מאוס (הנאצים כחתולים, היהודים כעכברים), מצליחים לחלוטין לנער מעלינו כל תחושה של קרבה לאירועים המתוארים, בעודו ניגש אל הדבר שאין להעלותו על דל שפתיים, באמצעות המוכר והקרוב.

חלקו השני של מאוס נע בין צריפי אושוויץ ובין בקתות הנופש בהרי "קטסקילס". טראגי ומשעשע לחילופין בכנותו, הוא מגיע לרמת מורכבות ודיוק מחשבתי החדשות לעולם הקומיקס ונדירות בכל מדיה אחרת.

מאוס מגולל שני סיפורים רבי עצמה: הראשון, הוא סיפור הישרדותו של ספיגלמן האב, כנגד כל הסיכויים, המשרטט את הפרדוקס של חיי היומיום במחנות המוות. הסיפור השני הוא סיפורו של המחבר בדבר מערכת היחסים הטעונה והסבוכה שלו ושל אביו המזדקן. על כל רבדיו, זהו סיפור-הניצול האולטימטיבי – וכן סיפורים של הילדים, בני הדור השני, שבדרך כלשהי ניצלו מידיהם של הניצולים עצמם.

ארט ספיגלמן הוא מייסד ועורך-שותף בכתב העת האוונגרדי ועטור השבחים RAW, העוסק בקומיקס וברישום. עבודותיו ראו אור בניו יורק טיימס, בפלייבוי, בווילג' ווייס ובעיתונים רבים אחרים. איוריו הוצגו במוזיאונים ובגלריות ברחבי העולם.

מונוגרפיה אודות ד"ר משה שפיצר וספרי "הוצאת תרשיש", כולל ביוגרפיה, קטלוג מלא של ספרי ההוצאה, מפתחות ומסות קצרות שכתבו אנשי רוח וספר, העוסקות בקשר שבין תוכן וצורה.

בהשתתפות: יונתן אופק, דרור בורשטיין, אריאל הירשפלד, אריאל ורדי, שמעון זנדבנק, יונתן מאיר, גדעון עפרת וגילה קפלן.

מפעלו ופועליו החלוציים והמהפכניים של ד"ר משה שפיצר בתחום עיצוב הספר העברי החדש, איכות ההדפסה והתפתחות אותיות הדפוס העברי מקנים לו מקום נכבד בין גדולי המדפיסים העבריים שהטביעו את חותמם על תולדות הספר העברי בחמש מאות שנות הדפוס העברי. ד"ר שפיצר נחון בסגולות שרק לעתים נדירות חוברות יחדיו: מומחיות במלאכת ההדפסה ותהליכי ייצור הספר, בקיאות בתולדות הספר ובסגנונות הכתב העברי בימים קדומים, בכתבי-היד של ימי-הביניים ובעידן הדפוס, רוחב-דעת, שאר-רוח והשכלה רבגונית, ידיעת התרבות היהודית, התרבות המערבית והמזרחית, רגישות לאמנות הפלאסטית, טוב-טעם ותפיסה אסתטית מעודנת. מיזוג סגולות אלו של אומן, אמן ותלמיד-חכם באו לידי ביטוי בספרים שד"ר שפיצר עיצב, הדפיס והפיק. ספרי תרשיש וספרים שונים אחרים שעוצבו בידיו עבור הוצאות אחרות הם הספרים היפים ביותר שנוצרו בארץ-ישראל. ד"ר שפיצר הפך את עיצוב הספר והדפסתו בארצנו לאמנות כלילת-חן. גישתו, העקרונות הטיפוגראפיים והאסתטיים שטבע, והספרים שעיצב והדפיס נעשו מופת לכל שוחרי אמנות הספר והדפוס, למעצבי ספרים ולמפיקיהם".

(מלאכי בית אריה, מתוך קטלוג "תרשיש", אפריל 1981)

לִהְיוֹת רַצָּף, בְּשָׁעָה שֶׁאֶצְלְךָ רוֹעֶדֶת הָאֲדָמָה וּמִתְעַקֶּמֶת הָרִצְפָּה, לִבְרֹא רְצָפִים יְשָׁרִים וְיַצִּיבִים, מִשְׁטָחִים שֶׁל בָּלָטוֹת לִצְעֹד עֲלֵיהֶם. אַחַר־כָּךְ: לְהִתְרַכֵּז בְּשֶׁקָּרוֹב אֵלֶיךָ, רִבּוּעַ קָטָן שֶׁבֵּין רַגְלֶיךָ, לְשַׁנּוֹת אֶת צוּרָתוֹ, לְחַפּוֹת אוֹתוֹ, עוֹד מְעַט לִזְחֹל עַל הַבִּרְכַּיִם, לְהִצָּמֵד נָמוּךְ וְלֹא גָּבוֹהַּ.


שי מנדלוביץ', יליד ערד, 1987, חי בירושלים. נמנה עם המערכת-המייסדת של כתב העת ״עירובין״. זהו ספרו הראשון.

"האלכימיה המסתורית של הספר" היא הציר המרכזי שסביבו נע הספר. לכאורה זוהי מסה מחקרית לבירור זיקת הגומלין המתקיימת בין מציאות לבדיה ברומן הקצר עד הנה של ש"י עגנון. למעשה, זהו סיפור בלשי מדוקדק ומתוחכם המקים לתחייה את "רפובליקת הספר היהודי-עברי" שפעלה בברלין ובלייפציג ממפנה המאה ה-20 ועד לעליית הנאציזם.

חדרים מלאים ספרים מתחקה אחר גורלם של ביבליופילים פלאיים, של מוכרי ספרים חמדנים, של אספנים ללא יורש ושל מסעות-הצלה בעקבות ספריות אבודות וקונטרסים וכתבי יד יקרי מציאות בהוויה המסויטת של גרמניה השקועה באימי מלחמת העולם הראשונה.

חיים באר נולד בירושלים ב-1945. ספריו: ספר השירים "שעשועים יום יום", הרומנים "נוצות", "עת הזמיר", "חבלים", "לפני המקום", "אל מקום שהרוח הולך" ו"חלומותיהם הראשונים", וספרי העיון גם "אהבת גם שנאתם – ביאליק, ברנר ועגנון – מערכות יחסים" ו"מזיכרונותיה של תולעת ספרים – מסעות בעקבות סופרים וספרים". פרופסור (אמריטוס) לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

----

נדפס במקביל גם במהדורה מיוחדת בת ש"י עותקים, בכריכה קשה, מנחת-שי לידידי המחבר ולידידי בית המכירות הפומביות "קדם" בירושלים. עשרה עותקים נכרכו ידנית בידי אמן הספר עדו אגסי וסומנו במספרים 1-10.

דממה. אֵלֶם הוא שפת היגון, האושר, החרדה והיראה. ״אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי״. השפה לשון המישור היא, ואילו בתהומות ובפסגות תחדל. ונותר אדם בשיתוק רוחו ובשתיקתו. באבל־פיו. ורק אנחתו לרוח. והכול דמ־מה.

הגה והי נמנה עם קבוצת פרסומים קטנה וייחודית פרי עטו של חוקר האמנות ד"ר גדעון עפרת, שאינה עוסקת באמנות ובמחקר, והוא חיבור הגותי-פילוסופי אינטימי ורגיש.

הגה והי הנו הספר הראשון של הוצאת "מנגד" אשר סודר באותיות רוממה-שפיצר.

ספרה המבריק ומעורר ההשראה של נילי גולד עוסק בשנות הצמיחה הראשונות של יהודה עמיחי, המשורר האהוב, שמפעלו השירי זכה להכרה בינלאומית רחבה. גולד גילתה כמאה מכתבי אהבה, שעמיחי כתב בראשית דרכו, במשך כשמונה חודשים, אשר קיומם היה ידוע רק לו ולנמענת שלו. בעזרתם, ולפי גישה תאורטית חדשנית שפיתחה, גולד חושפת את כוח השרידה של שפת האם (הגרמנית) בשיריו של מי שנתפס ורצה להיתפס כמשורר הלאומי הישראלי.

הממצאים הארכיוניים, שחשיבותם למחקר עמיחי לא תסולא בפז והתובנות המהפכניות העומדות בבסיסו של והגעגועים סגורים בי, שגרסתו באנגלית ראתה אור ב-2008, שינו את האופן שבו קוראים היום את שירת עמיחי וגם את שירתם של משוררים וסופרים ישראלים נוספים שנולדו בארצות אחרות.

והגעגועים סגורים בי מרחיב ומעמיק את סוגת המונוגרפיה ומוסיף ממד חדש לדיון בגבולותיה ובמהותה של ספרות לאומית. עם זאת, הספר הוא סיפור חיים מרתק. גולד עורכת לנו סיור בלשי מאלף בעולמו הפנימי של משורר דגול.

(יגאל שוורץ).

נילי גולד היא פרופסור מן המניין לספרות עברית חדשה באוניברסיטה של פנסילבניה. מספריה: "לא כברוש, גלגולי אימאז'ים ותבניות בשירת יהודה עמיחי".

את הנובלה האוסף הבלתי נראה (במקור: Die unsichtbare Sammlung) פרסם שטפן צווייג לראשונה בשנת 1925 והוא בן 44; סופר מפורסם ומצליח ואספן כתבי יד ותיק ומנוסה.

כולל אחרית דבר מאת מרון ארן, "סופר ואספן", על אוספיו של שטפן צווייג.

מתוך הספר:
שתי תחנות אחרי דרזדן נכנס לתא הקרון שלנו אדון מבוגר, בירך לשלום באדיבות, ובשעה שהרים את מבטו, הנהן שוב במפורש לעברי משל הייתי מכר ותיק. ברגע הראשון לא הצלחתי להיזכר מי הוא, אבל משנקב בשמו אגב חיוך קל, נזכרתי מיד: הוא היה אחד מנכבדי סוחרי הספרים העתיקים בברלין, ובימי שלום הייתי פוקד את חנותו לעתים קרובות וקונה ספרים עתיקים וכתבי יד מקוריים. תחילה פטפטנו על דא ועל הא. לפתע פתאום הוא אמר: "אני מוכרח לספר לך מאיפה אני בא עכשיו – זה הסיפור המשונה ביותר שנתקלתי בו בכל שלושים ושבע שנותיי כסוחר ספרים עתיקים".

תרגום עברי ראשון להגדת היטלר (במקור: "הגדה די היטליר"), יצירה עממית שנכתבה בערבית-יהודית ברבאט שבמרוקו בשנת 1943 בקירוב. הגדת היטלר מתבססת על המבנה המסורתי של ההגדה של פסח, תוך שהיא יוצקת לתוכו את המסכת ההיסטורית של מאורעות מלחמת העולם השניה בארצות צפון אפריקה, מגוללת את סבלות היהודים מנקודת מבטם של יהודי מרוקו ומלמדת פרק מאלף – ממקור ראשון – בקורות יהודי המגרב בצל נוראות המלחמה.

באמצעות פירוש אלגורי מורכב, הסב המחבר את סיפור גאולתם של בני ישראל ממצרים לסיפור הצלתם של יהודי צפון אפריקה מפלישת הנאצים בעקבות ניצחונן של ״בעלות הברית״: ״לפיכך אנחנו חייבים / להודות לרוסיה / להלל ולשבח את סטלין / להדר את האנגלים / לפאר את אמריקה / לרומם ולעלה את הגוליסטים / ולקלס את דה-גול / שגילה עוצמתו לאבותינו ולנו / בכל הנסיונות האלה. / הוציאונו בעלות הברית מעבדות לחירות / ומאזעקה לריקוד / ומהגבלה של אפלה / לאור גדול / ונאמר לפניהן הללויה״.

מהדורה דו-לשונית, עברית-אנגלית, עם פקסימיליה של המהדורה המקורית ושני מאמרים המרחיבים אודות ההגדה ואודות הרקע לכתיבתה.